רש"י על דברים ט״ז:כ״ב

רש"י על דברים ט״ז:כ״א » « רש"י על דברים י״ז:א׳

1 שפתי חכמים פתח ↗

להקריב עליה אפילו לשמים. והוכחתו מדכתיב אשר שנא ה' אלקיך, דמשמע מתחילה היה נחת רוח בעיניו כשהקימו מצבה אלא עכשיו שונא אותה, ואי להקריב עליה לשם עבודת אלילים בתחילה נמי היה שונא לזה:

1 רמב"ן על דברים פתח ↗

וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה, מַצֶּבֶת אֶבֶן אַחַת לְהַקְרִיב עָלֶיהָ אֲפִלּוּ לַשָּׁמַיִם. אֲשֶׁר שָׂנֵא, מִזְבַּח אֲדָמָה וּמִזְבַּח אֲבָנִים צִוָּה לַעֲשׂוֹת, וְאֶת זוֹ שָׂנֵא, כִּי חוֹק הָיְתָה לַכְּנַעֲנִים, ואע"פ שֶׁהָיְתָה אֲהוּבָה לוֹ בִּימֵי הָאָבוֹת, עַכְשָׁיו שְׂנֵאָהּ מֵאַחַר שֶׁעֲשָׂאוּהָ אֵלּוּ חֹק לע"ז, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על דברים ט"ז:כ"ב. וְאִם כֵּן אָסַר הַכָּתוּב הָאֲשֵׁרָה, וְאָסַר כָּל נוֹטֵעַ בְּהַר הַבַּיִת אע"פ שֶׁכַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם, וְאָסַר הַמַּצֵּבָה לַשָּׁמַיִם, וּשְׁנֵיהֶם מִפְּנֵי חֻקֹּת הַכְּנַעֲנִיִּים. אֲבָל לֹא הֲבִינוֹתִי הַחֹק הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי הַכְּנַעֲנִיִּים גַּם בְּמִזְבְּחוֹת גַּם בְּמַצֵּבוֹת הָיוּ נוֹהֲגִים, שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם דברים י"ב:ג', כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן שמות לד יג, וְכֵן בְּכָל מָקוֹם. וְאוּלַי נֹאמַר שֶׁהֶחֱזִיקוּ הַכְּנַעֲנִים בְּמַצֵּבוֹת, וְלֹא הָיָה לָהֶם בֵּית ע"ז שֶׁאֵין שָׁם מַצֵּבָה לְהַקְטִיר עָלֶיהָ וְלָצוּק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ, וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בַּבַּעַל מלכים ב י כו, וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל, אֲבָל הַמִּזְבְּחוֹת הָיוּ בְּמִקְצָתָן לְהַקְרִיב גַּם בָּהֶם. וְהַנִּרְאֶה בְּעֵינַי כִּי הָיוּ הַכְּנַעֲנִים הַשְּׁטוּפִים בע"ז עוֹשִׂים בְּכָל בָּתֵּי אֱלֹהֵיהֶם מִזְבֵּחַ לְהַקְרִיב עָלָיו הַקָּרְבָּנוֹת, וְאֶבֶן גְּדוֹלָה מֻצֶּבֶת עַל פֶּתַח הַבַּיִת לַעֲמֹד עָלֶיהָ הַכּוּמָרִים, וְאִילָן נָטוּעַ חוּצָה לָהּ לְאַשֵּׁר דֶּרֶךְ הַבָּאִים שָׁם, וְגַם הַיּוֹם הַנּוֹצְרִים עוֹשִׂים כֵּן. וְהִנֵּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד שָׂנֵא וּמָאַס כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, וְאָסַר הַמַּצֵּבָה וְהָאֲשֵׁרָה, וְלֹא הִשְׁאִיר רַק הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַקָּרְבָּנוֹת אֲשֶׁר הוּא יִתְבָּרַךְ צִוָּה בָּהֶם וְהָיוּ נַחַת רוּחַ לְפָנָיו שֶׁאָמַר וְנַעֲשָׂה רְצוֹנוֹ מֵאָז קֹדֶם הֱיוֹת ע"ז בָּעוֹלָם:

2 שפתי חכמים פתח ↗

ומזבח אדמה צוה לעשות ואת זו שנא. ויהיה פי' אשר שנא אשר היא השנואה עכשיו לה' אלקיך, ולא שתפרש אשר שנא ה', אותה מצבה לא תקים, אבל מצבה אשר לא שנא ה' תקים, זה אין נכון, כי כל המצבות שנא ה' כדמפרש רש"י ואזיל:

2 מזרחי פתח ↗

עכשיו שנאה מפני שעשאוה אלו חק לעבודת כוכבים. מה שאין כן המזבחות שאע"פ שהכנעניים היו מקריבים בם כדכתיב ונתצתם את מזבחותם מכל מקום לא החזקו בם כל כך שיהיו להם חק לעבודת כוכבים עד שלא יהיה להם עבודת כוכבים בזולתם כמו שהחזיקו במצבות שלא היה להם עבודת כוכבים שאין שם מצבה להקטיר עליה וליצוק שמן על ראשה וכך פירש גם הרמב"ן ז"ל את דברי הרב:

2 משכיל לדוד פתח ↗

אשר שנא מזבח אבנים וכו׳. לכאורה כל זה שפת יתר דאטו לא ידעי׳ דמזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות זיל קרי בי רב ולא הול״ל אלא אשר שנא כי חק היתה וכו׳ אלא נראה דכוונת רבינו ליישב בא שגרת לישניה לשון הזהב קו׳ אחת דאיכא למידק בקרא היכי קאמר שהקב״ה שנא המצבה לפי שעשאוה חוק לע״ז והרי מזבח נמי הוה חק לע״ז דתרווייהו כתיבי בחד קרא ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וכוון רבינו לתרץ במאי דאי׳ בש״ס פ״ד מיתות דטעמא דקי״ל שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אף על גב דהואי לדידהו חק לע״ז משום דכיון דכתיבא שריפה באורייתא ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים כן ישרפו לך לאו מנייהו גמרי׳ ושפיר דמי. ה״נ מפ׳ רש״י שזהו ההפרש שבין מזבחות למצבות דמזבחות כיון דכתיבי באורייתא פירוש שצוה השי״ת לעשות מזבח במשכן ובמקדש לאו מנייהו גמרי והילכך שפיר דמי לעשות מזבח בכל מקום בשעת היתר במות ולהקריב עליו אבל מצבה דליכא בה ציווי בתורה היא שנואה לעשותה בשום מקום ובשום זמן דנראה דמנייהו גמרי׳ ואף על פי שהיתה אהובה בימי האבות לא מיקרי עכ״ז כתיבא בתורה שהרי בזמן האבות אכתי לא עשאוה חק לע״ז ולאחר שעשאוה חק תו לא כתיבא ולכך שנאה ה׳ כי היכי דלא ליתחזי דגמרי׳ מנייהו. וז״ש רש״י מאחר שעשאוה אלו חק לע״ז. ובזה לא נצטרך לידחק במ״ש הרא״ם ז״ל שהמזבחות לא החזיקו בהם הגוים לע״ז כ״כ כמו המצבות ולא ידענא מנא ליה:

1 ולא תקים לך מצבה. מַצֶּבֶת אֶבֶן אַחַת לְהַקְרִיב עָלֶיהָ אֲפִלּוּ לַשָּׁמַיִם:

2 אשר שנא. מִזְבַּח אֲבָנִים וּמִזְבַּח אֲדָמָה צִוָּה לַעֲשׂוֹת, וְאֶת זוֹ שָׂנֵא, כִּי חֹק הָיְתָה לַכְּנַעֲנִיִּים, וְאַעַ"פִּ שֶׁהָיְתָה אֲהוּבָה לוֹ בִּימֵי הָאָבוֹת, עַכְשָׁיו שְׂנֵאָהּ מֵאַחַר שֶׁעֲשָׂאוּהָ אֵלּוּ חֹק לַעֲבוֹדָה זָרָה עי' שם:

1 רש"י על דברים פתח ↗

מזבח. שֶׁל אֲבָנִים הַרְבֵּה: מצבה. שֶׁל אֶבֶן אַחַת, וְהוּא בִּימוֹס שֶׁשְּׁנוּיָה בַּמִּשְׁנָה עבודה זרה מ"ז: אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּתָהּ לְבִימוֹס: אשרה. אִילָן הַנֶּעֱבָד: ואבדתם את שמם. לְכַנּוֹת לָהֶם שֵׁם לִגְנַאי, בֵּית גַּלְיָא — קוֹרִין לָהּ בֵּית כַּרְיָא, עֵין כֹּל — עֵין קוֹץ שם ל"ו:

2 גור אריה פתח ↗

עכשיו שנאה. אף על גב דגם מזבחות היו להם, דכתיב שמות לד, יג "את מזבחותם תתוצון", פירש הרמב"ן דמצבה עשו יותר חוק לעבודה זרה, עד שלא היה נמצא שום עבודה זרה שלא היה לה מצבה ליצוק שמן על ראשה ולהקטיר עליה. כך פירש הרמב"ן. ולי יראה דאינו דומה מזבח אבנים, דלא שייך בזה 'חוק לעבודה זרה', דזה המזבח לא היה רק כמו שאר כלי שרת, דהמזבח נמי היה להקריב עליו, ואין זה 'חוק לעבודה זרה', דלשון 'חוק' שייך אדברים שאינן כן אצל כל העולם, ובמזבח – כיון שכל אדם בעולם עושה כך, יעבוד למי שירצה לעבוד, עושה מזבח ומקריב עליו מה שירצה, ולא שייך בזה 'חוק לעבודה זרה' בדבר שהכל עושין. וסתם הקרבה היא על מזבח, ואין סתם הקרבה היה על מצבה, ולכך נאסר. וזה לא שייך במזבח, דאם לא כן יאסור גם כן להקריב בשר, אחר שעובדים כך לעבודה זרה. ועל כרחך צריך לומר דלא דמי, דכיון שכל הבריות שעובדין עושים כך, לא שייך בזה 'חוק לעבודה זרה'. והכי נמי מזבח, הכל היו עובדים במזבח, וכי בשביל שגם אלו עובדים במזבח נאסור לעבוד השם יתברך במזבח. דלא שייך בזה 'חוק לעבודה זרה', דעיקר הקרבה הוא במזבח. רק האבות בחרו במצבה, ואין זה סתם הקרבה, והנה עשאו הכנענים זאת העבודה חוק לעבודה זרה, אסר מילתא דהיא 'חוק לעבודה זרה', כך יראה:

2 רמב"ן על דברים פתח ↗

2 דברי דוד פתח ↗

אשר שנא כו' מאחר שעשאוהו אלו חוק לע"ז. בפ"ק דע"ז דף י"א הקשו התוספות דאמרינן דשריפה על המלכים היא חוק ופריך שם הא כתיב ובחקתיהם לא תלכו והא אמרינן בפרק ד' מיתות, דף נ"ב לענין הריגה בסייף דהוא כדרך שהמלכים עושין ופריך שם והא כתיב ובחקותיהם לא תלכו ומשני סייף כתיב באורייתא וא"כ בשורפין על המלכים נמי נימא דשריפה כתיב באורייתא דכתיב ובמשרפות אבותיך כו', ותירצו התוס' דבחוק שהוא מיוחד לעכו"ם כההיא דשריפה לא מהני מה שכתוב בתורה אבל בחוק של עבדות שלהם בזה מהני מה דכתיב באורייתא כההיא דסייף וכיוצא בה, ומשו"ה כאן במצבה שהיא לעכו"ם לא מהני מה שהיתה אהובה להקב"ה בימי האבות כיון שעשאוה חוק לעכו"ם. והקשה רמב"ן א"כ מזבח אבנים נמי לאסור משום חוקי הכנענים דהא כתיב ונתצתם את מזבחותם ש"מ שהיה להם מזבתות. ותירץ דעיקר חוק שלהם היו המצבות רק שקצת מהם היו מקריבים על מזבחות. ול"נ מדאמר כאן אשר שנא ה' מכלל שהיתה אהובה וכיון שהיתה אהובה וחשובה טפי מקפיד עליה במה שעשאוה חוק לעכו"ם משל ליין של עכו"ם שאסור ושאר משקין שלהם אינה אסורין, ה"נ במצבה שהיתה חשובה והם לקחו החשיבות לעכו"ם, ולפ"ז ניחא ג"כ מה דקשה לא נקריב לחם ולא ננסך יין מפני שהם עושים כן אלא דדוקא מידי דהוה אהבה יתירה להקב"ה יקפיד עליה ותו לא כנ"ל:

רש"י על דברים ט״ז:כ״א » « רש"י על דברים י״ז:א׳